רישוי עסקים למתקני מים או שפכים - בעקבות פס"ד תנובה

לאחרונה התייחס בית המשפט העליון לשאלה, מהם העסקים שמוטלת עליהם החובה לקבל רישיון עסק.לכאורה, במבט ראשון נראה שהתשובה לשאלה זו פשוטה ומצוייה בחוק רישוי עסקים, תשכ"ח - 1968, על פיו עיסוק בעסק טעון רישוי מותנה בקבלת רישיון או היתר זמני. כל זה נכון – לכאורה. ואם הכל היה כל כך פשוט, הרי שלא היה טעם להרחיב בנושא. הבעיה מתחילה בכך, שקיימים עסקים ראשיים, שבתוכם יש עסקים משניים, טפלים, שמטרתם לשרת את העסק הראשי, והשאלה הנשאלת היא, האם עסק משני או או עסק לוואי לעסק העיקרי, שנמצא בעסק העיקרי והוא חלק ממנו, ושנמצא ברשימת העסקים טעוני הרישוי, צריך רישיון עסק נפרד, או שמא ההוראות שניתנו ברישיון העסק לעסק העיקרי מכילות גם הוראות לגבי העסקים המשניים – דבר המייתר את הצורך בהוצאת רישיון עסק נפרד לעסקים המשניים?

כמו במקרים רבים אחרים, גם בעניין תנובה בית המשפט לא קבע באופן חד משמעי האם עסקים שהם לוואי לעסק העיקרי דורשים רישיון עסק נפרד אם לאו, אלא קבע מספר מבחנים משפטיים בעזרתם ניתן לערוך הבחנה בין עסקים שדורשים רישיון עסק נפרד לבין עסקים משניים שיכולים להיבלע בתוך רישיון העסק של העסק הראשי. כך לדוגמא, יצטרך כל עסק עיקרי לבחון האם תחנת דלק פנימית, שינוע דלק או חומרים מסוכנים, אחסון חומרי הדברה, מקום הכנה או הגשת מזון, אתר פסולת מפעלי, מתקן לטיפול בשפכים, מתקני הפקת מים ועוד עסקים פנימיים אחרים דורשים רישיון עסק נפרד. לענייננו, השאלה הנשאלת האם מתקן להפקה ולטיפול במי שתיה (שלדעתנו כולל גם מתקן להתפלת מים) ומתקן לטיהור ועיבוד מי שפכים המצויים בתוך מפעל תעשייתי, צריכים רשיון עסק אם לאו. 

במאמר שלפניכם, נתווה את דרישות דיני רישוי עסקים רק במידה הנדרשת לענייננו, נתאר את עובדות עניין תנובה ונפרט מהם המבחנים שנקבעו להגדרת עסק לוואי שהוא עסק טעון רישוי. לבסוף, נערוך דיון בנוגע למצב המשפטי החדש שנוצר, תוך מתן המלצות לפעולה.