זיהום מים - הבטים משפטיים

בעבר הייתה מקובלת, בעולם המשפט, הבחנה בין מים הנמצאים מעל פני הקרקע, אשר ניתן היה לראותם, למדוד אותם ולהסביר את התנהגותם לבין מים הנמצאים מתחת לפני הקרקע, אשר טיבם והתנהגותם היה קשה הרבה יותר למעקב ולהבנה. הבחנה זו, ששורשיה היו נעוצים בהעדרו של מידע מקצועי ומהימן, גרמה לכך שנושא מי התהום כלל לא היה מוסדר בחקיקה. חוסר האונים של המערכת המשפטית ביחס למים אלו מוסבר היטב בדבריו של בית המשפט העליון שבמדינת אוהיו שבארה"ב אשר פסק בשנת 1861:

“Because the existence, origin, movement and course of such waters, and the causes which govern and direct their movements, are so secret, occult and concealed, ... an attempt to administer any set of legal rules in respect to them would be involved in hopeless uncertainty, and would be, therefore, practically impossible” ]Frazier v. Brown, 12 Ohio St. 294, 311 (1861).]

הקביעה, שלא ניתן להכפיף מים אלו לביקורת שיפוטית, גרמה למצבים בהם אדם היה צריך לקבל אישור מתאים על מנת לעשות שימוש במים הזורמים מעל פני הקרקע, אך יכול היה להשתמש במי תהום ככל שיחפוץ, מבלי שניתן יהיה לפקח על אופי מעשיו ועל טיבם. עוד היתה מקובלת בעבר גישה משפטית הידועה כ: "דוקטרינת הבעלות המוחלטת" (Absolute Ownership Doctrine.). גישה זו הניחה, כי זכויות במקרקעין מתפשטות גם בכל המצוי על המקרקעין ומתחתם, לרבות על מים. מכוח גישה זו רשאי היה בעלים של זכויות במקרקעין לעשות במים שבמקרקעיו ככל העולה על רוחו גם אם במעשיו גרם לפגיעה במים בהם השתמש שכנו.

כיום התפתח מאד המחקר בנושא המים ובעקבותיו גדלה כמות המידע העומדת לרשות העוסקים בנושא. בד בבד עם התפתחות המדע השתנתה גם הגישה המשפטית לנושא המים. חקיקת מים מודרנית איננה מפרידה כיום בין מים הנמצאים מעל פני הקרקע לבין מים הנמצאים באקוויפרים מתחתיה, אלא מתייחסת למים כאל מערכת אחת המושפעת מכל מרכיביה. החקיקה המודרנית מכירה גם בהיות המים משאב טבע חיוני לצורך קיום חיים על פני כדור הארץ. היא מפקיעה את זכותם של פרטים לעשות במים כבתוך שלהם ומוסרת למדינה את השליטה במים ואת הזכות להסדיר את השימוש בהם לטובת כלל אזרחיה, תוך שמירה על זכותם להשתמש במים למטרות לגיטימיות.

המאמר מתמקד באסדרה משפטית של סוגיית המים.