היבטים משפטיים של יישום טכנולוגיות חדשות לטיפול במים

לעיתים תכופות אנו שומעים על פיתוח טכנולוגיות חדשות בתחום איכות הסביבה ובריאות הציבור שפותחו לטיפול במים לשימושים שונים. הקצב של ההתפתחויות הטכנולוגיות הוא כה מהיר, עד שבכללים המסדירים את חיינו, קרי, החוקים והתקנות במסגרת השיטה המשפטית של דיני איכות הסביבה, אין לרוב התייחסות לטכנולוגיות המיושמות זה מכבר בשטח. קיימים מקרים רבים, בהם בספר החוקים הישראלי קבע המחוקק מהן הטכנולוגיות הבלעדיות בהן יש להשתמש על מנת לטפל במים. גישה אחרת לשימוש בטכנולוגיות סביבתיות, היא גישת הניטרליות הטכנולוגיות. לפי גישה זו נדרש למשל לבצע חיטוי של המים אך לא מוגדרת הטכנולוגיה של החיטוי.

לעיתים, הכנסת שימוש בטכנולוגיות חדשות לטיפול במים, מעלה את הצורך לקבל היתרים ורישיונות נוספים שלא היו נדרשים קודם לכן. לדוגמא, בעת פינוי פסולות מסוכנות שנוצרות אגב התפלת מים.  

במישור של דיני איכות הסביבה והמשפט הסביבתי הבינלאומי, לחקיקה בינלאומית יכולה להיות השפעה רבה על הטכנולוגיה בה יבחרו חברות, גם ישראליות להשתמש בעת ייצור מוצרים המיועדים לייצוא לחו"ל.

כך לדוגמא, לדירקטיבות ה - WEEE וה - RoHS השלכות מרחיקות לכת על שיטות טכנולוגיות אפשריות.

תקנות ה - REACH המסדירות את הרישום והרישוי של כימיקלים (כולל כימיקלים לטיפול במים) כתנאי לשיווק מוצרים לאירופה מסמנות מגמה עולמית בתחום הסדרת המסחר בכימיקלים ובעלות השפעה על טכנולוגיות קיימות, ופיתוח טכנולוגיות חדשות.

המאמר סוקר מקצת מהשאלות המשפטיות הרבות המתעוררת כאשר ספק מים מבקש לעשות שימוש בטכנולוגיה חדשה