סיכונים סביבתיים במכרזים להתפלת מי-ים

פרוייקטים להתפלת מי ים הם פרוייקטים בעלי חשיבות לאומית, ובסדר גודל לאומי. כך בחיי המעשה, וכך גם ניכר בהתייחסותו של המחוקק. לדוגמא, בחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה – 1965 נקבע שמתקן להתפלת מים ייחשב להיות תשתית לאומית על פי הכרזה של ראש הממשלה, שר האוצר ושר הפנים. חוק שמירת הסביבה החופית, תשס"ד – 2004 קובע שתחום חוף הים יהיה פתוח להליכה רגלית לכל אורכו, למעט מקרים המוגדרים בחוק כגון מתקן בטחוני ושטח סגור, נמל, מתקן אחסון דלק או גז, מתקן גז טבעי, תחנת כח או מתקן להתפלת מים. התייחסות המחוקק אם כן לנושא ההתפלה, היא התייחסות כאל נושא כבד משקל שיש לייחס לו את תשומת הלב הראויה. 

במאמר זה, אנו מתייחסים לסיכון הסביבתי כגורם שיש לשקול אותו במכלול הסיכונים על גופים הניגשים לביצוע פרוייקטים המבוססים על שיטות כגון BOT, BOO, במסגרת הסיכונים הייחודיים של פרוייקטי התפלה: בחינת סיכונים מקדמיים טרם חתימה על ההסכם הכרוכים בעלויות הכרוכות בהכנת ההצעה למכרז. סיכונים הכרוכים בטכנולוגיית ההתפלה המוצעת; סיכונים הכרוכים בהשגת כל ההיתרים והרישיונות הנחוצים בכדי לבצע את פרוייקט ההקמה בלוחות הזמנים שנקבעו; סיכונים הכרוכים ביכולת הגורם הפרטי להשיג את המימון הנדרש לפרוייקט; במקרים בהם לא המדינה היא שמקצה את האתר לביצוע הפרוייקט, קיימים סיכונים בזמינות אתרים לביצוע הפרוייקט; סיכונים תפעוליים כגון הסיכונים ביחס לעמידה באיכות המים הנדרשת כל פי דרישות המכרז; וסיכונים הנובעים עקב הפיצוי הנקבע בעקבות סיום ההסכמים לפני המועד הקבוע בהם.