אתרים לסילוק פסולת - צריך ... אבל לא אצלי

על רקע המצב המחמיר של סילוק הפסולת המוצקה בישראל, והסיכונים הבריאותיים והסביבתיים שנוצרים בעטיו של המצב הקיים, קבלה ממשלת ישראל, ביום 6.6.93, החלטה בדבר קידום הטיפול בנושא הפסולת המוצקה. החלטה זו קובעת תהליך בו יסגרו מאות אתרים קיימים לסילוק פסולת ובסופו ירוכז סילוק הפסולת במספר מצומצם של אתרים מוסדרים.

אחת הבעיות הקשות עמן תצטרך הממשלה להתמודד בדרך הארוכה המובילה ליישום מדיניותה, נוגעת למיקומם של אותם אתרים מוסדרים. החלטות בדבר מיקומם הצפוי של האתרים גוררות אחריהן, בד"כ, התנגדות עזה של התושבים ושל הרשויות המקומיות, אשר בסמוך אליהם מעוניינים להקים את אתרי הפסולת. תופעה זו ידועה כתסמונת ה- NIMBY (Not In My Back Yard" syndrome") ותקרא להלן, בתרגום חופשי לעברית - צריך אבל לא אצלי!.

תסמונת ה - NIMBY מאופיינת בחשיבה מסוג "למה דווקא אצלי?", שכן כולם מכירים בחשיבות הנושא ובצורך המיידי למצוא אתרים לקליטה מוסדרת של פסולת מוצקה, אך זאת, כל עוד מיקומם של אתרים אלו יהיה בחצרם של אחרים. מחד, רבים הם המקרים בהם מועלות התנגדויות נחרצות אשר מבוססות על חרדה, חוסר ידע מקצועי וחוסר ידיעת העובדות. החלטה על מיקומו של אתר פסולת הינה החלטה מורכבת, המושתתת על נתונים רבים: גיאוגרפיים, גיאולוגיים, הידרולוגיים, סביבתיים, הנדסיים, משפטיים ועוד. מאידך, לא ניתן להתעלם מהסיכונים האמיתיים הקיימים בנושא. הקהילה המקומית, האמורה לשאת על כתפיה את הפרויקט, עלולה להיחשף לסיכונים סביבתיים של: זיהום אויר, זיהום מים, רעש, צחנה, מזיקים שונים, וכן סיכונים לפגיעה כלכלית ולפגיעה חברתית. חששות מסיכונים אלו גוברים עוד יותר לאור הבעייתיות של דיני הנזיקין המסורתיים המתקשים לתת מענה מהיר והולם לנזקים העלולים להיווצר בעטיים של מפגעים מאתרים אלו. תסמונת ה - NIMBY הינה, אפוא, לא רק תגובה רגשית אלא גם תגובה רציונאלית לבעיה אמיתית.